​

משום שכל הנוצרים חוגגים השנה את הפסחא יחדיו, ומשום ששום מלחמה או מתקפת טרור לא הפרו את השלווה של השבועות האחרונים, ישנו מספר גדול של צליינים בירושלים. מרביתם מפנים פעמיהם אל המקומות הקדושים של העיר כדי להשתתף בטכסים השונים, לבקר מקומות אלו ולהתפלל בהם.

עבור כולם, אפילו אם רק למשך ביקור קצר, זהו חסד להיכנס לבזיליקה של התחייה במהלך ימים אלו. לעיתים הדבר גם מפר שלווה. כאן הקדושה אינה (תמיד) מובעת באמצעות דממה, אלא צליינים יכולים למצוא את השקט בתוך עצמם.

הדבר המדאיג ביותר עבור הצליינים – מבקרים ברחיצת הרגליים של יום חמישי הוא לגלות כי בשעה 12:00 בצהריים הדלתות סגורות. הדבר מתרחש כל שנה ביום חמישי הקדוש. לאחר המיסה האפיפיורית של הלטינים, הדלתות נסגרות והן נפתחות מחדש בחשאי רק ארבע פעמים במהלך היום, סביב 2:24 אחה"צ, 5:00 אחה"צ, 8:00 בערב ולסיום סביב 9:00 בערב. הדלתות נשארות לאחר מכן סגורות למשך שארית הלילה.

כל פתיחה יוצרת מידה מסוימת של בוקה ומבולקה בקרב אלו המבקשים להיכנס פנימה ואלו המבקשים לעזוב מבעד לדלת הבודדת. המשטרה הישראלית מנסה להכניס מעט סדר לערבוביה, ומעל לכל להזהיר את הצליינים שתחת שום נסיבות שהן הדלתות לא יפתחו במועדים אחרים מאלו שנקבעו מראש.

למרות שהצליינים רשאים להיכנס בחופשיות לבזיליקה בימים אלו, לא תמיד היה זה המצב. כפי שניתן לראות, ישנה רק דלת אחת לכניסה לבזיליקה, בעוד שלבזיליקת הצלבנים היו שתים עשרה דלתות. דלת בודדת זו נשארה סגורה משנת 1187 עד לשנת 1832. כדי לפותחה, הנוצרים נאלצו לשלם מחיר שהשתנה מעת לעת. הפרנציסקנים, להם כבר היה מנזר בבזיליקה, זכו להנחה. למעשה, הם לא נאלצו לשלם דבר כשליוו את הצליינים. התורכים הכריחו אותם להישבע כי איש מבין הנזירים המגיעים עם הקבוצה אינו צליין בתחפושת. מאחר ומחייתם של הנזירים הייתה תלויה לחלוטין בצליינים ובצדקותיהם, בהיעדרם הם נשארו כלואים בבזיליקה (עם הנזירים של עדות אחרות שחיו תחת אותם התנאים), ללא כל דרך לשלם עבור פתיחת הדלתות. מצב זה עשוי היה להימשך למשך מספר חודשים או אפילו שנים.

בשנת 1217 האפיפיור הונוריוס ה-3 איים להחרים צליינים שהסכימו לשלם את דמי הכניסה לכנסיית הקבר. למרות זאת, המס לא בוטל, ולאחר זמן מה, הנוצרים נטלו סיכון זה, אם הם לא שכחו אותו למעשה.

לא היה די רק לשלם עבור פתיחת הדלתות; היה גם צורך לכבד את לוח הזמנים. ניתן היה להיכנס רק לאחר 3:00 אחה"צ ולעזוב סביב 9:00 בבוקר יום המחרת. הצליינים בילו אם כן את הלילה בבזיליקה, תחת השגחתם של הנזירים שחיו במקום. לוח הזמנים הפך למעט גמיש יותר במאה ה- 17, הודות למעט בקשישים נוספים.

הצליינים קיבלו עליהם את הגזירה. קיבלו אותה, אך לעיתים תוך מרמור. לא רק שהייתה זו הפעם השנייה בה הם נאלצו לשלם מס – הראשונה הייתה עם הגעתם עבור הזכות להיכנס אל העיר – אך אפילו יותר משום שלעיתים אפילו לאחר ששילמו הדלתות נותרו סגורות, כשהמשפחה המוסלמית שהייתה אחראית לפתיחת הדלתות עשתה כן רק לפי רצונה הפרטי.

רק פעמיים בשנה הייתה הכניסה פטורה מתשלום: החל מיום שישי הקדוש עד ליום שני של הפסחא ולערב חג הגילוי של הצלב הקדוש.
המס על הצליינים בוטל על ידי איברהים פאשה בשנת 1832, אך אפילו בימינו אנו הקהילות הנוצריות החיות בכנסיית הקבר עדיין משלמות למשפחה המוסלמית, שבכל ערב ובכל בוקר פותחת את הדלתות. הם קיבלו גם תשלום עבור הפתיחות ה"פשוטות" וה"חגיגיות" השונות והסגירות בימי החג ובנסיבות מיוחדות. בכל מקרה, הן עדיין מושאות לזמני סגירת ופתיחת הדלתות הקבועים מראש.

בעוד ומציאת הדלתות סגורות ביום חמישי הקדוש (וחלק ניכר מיום שישי הקדוש) הינה מזל רע, בשאר ימות השבוע, זהו חסד כי הן פתוחות!
בתוך הקשר היסטורי זה יש לראות את הטקס של הצגת המפתח לבזיליקה לסגנו של הקוסטוס ביום חמישי הקדוש. זכות זו ל"היכנס אל תוך חזקתו של המפתח" מוענקת לפרנציסקנים במשך הפתיחה הראשונה של אחה"צ.

המשלחת של השומרים המוסלמים של המפתח מופיעה במנזר המושיע הקדוש, כשהיא מביאה את המפתח לסגנו של הקוסטוס. לאחר שקיבל את פניהם בקפה המסורתי, סגנו של הקוסטוס, כשהוא מלווה בכמה נזירים הנושאים בצורה טקסית את המפתח, יורד לכנסיית הקבר. לפני דלת הבזיליקה, הוא מציג את המפתח מחדש למוסלמי האחראי לו הממשיך בפתיחה.

האב ארטמיו ויטורס, סגנו של הקוסטוס, ערך את המשימה הטקסית שוב השנה. האווירה הייתה רגועה, עליזה ומרגשת כאחד. עליזה, משום שאיש אינו עיוור לעובדה כי זהו אחד מההיבטים הפארודיים ביותר של הסטאטוס קוו. מרגש, משום שהמפתח הינו עתיק ופותח באפן ארכאי ביותר את הבזיליקה החשובה ביותר בעולם הנוצרי.