הר ציון סיור 7/5/2021
In memoriam –
Dr. Yanni John Tleel, a man of Jerusalem
A friend
There was no one in the Old City who did not know the dentist, the knowledgeable and vibrant man, the Palestinian /Greek / Jerusalemite, Dr. John Tleel. From the parlor of the house in which he lived, the windows overlooked the street of the Greek monastery, The Street of the Greek Patriarchate. I had the privilege of sitting in his home dozens of times, long before historians, students, journalists and politicians who made pilgrimages to him in recent years. Many coveted his archives. Archives with thousands of objects – tattered documents, medals and ribbons from different places and peculiar episodes like a scrap of metal from the dome of the Church of the Holy Sepulcher after the great fire. The adjective "Knowledgeable" isn't enough for him: Dr. Tleel was a well of ideas, thoughts and opinions. He himself was a historical archive.
Dr. Tleel was born in 1928 to a Palestinian father and a Greek mother. Together with his brother, he studied dentistry in Beirut (before there were borders in the Middle East). He became the dentist of many of the eminent residents of Jerusalem: British, Jordanians, patriarchs, and others. Once he happened to tell me that as he was waiting in line to kiss the hand of the Patriarch Diodoros on the occasion of a distinguished reception in the patriarchal throne room, and amidst the large crowd, the patriarch opened his jaw and motioned to Dr. Tleel to take a look and make a diagnosis as to why his tooth was causing him pain.
From the window of his home, he saw the British leave, the Jordanians enter, the Jordanians departing and the Israelis entering. At the bottom of the street, he saw the arrival of the new patriarch through the Patriarchate Gate, and saw them leave in burial caskets.
In this picture, he is greeting the patriarch marching in a procession escorted by police, diplomats, and government representatives in the street precisely below his home. We were in the parlor in his home, and then he said, "Now we are going down to say hello to the patriarch!" So we did, and I photographed him stopping the procession to greet the Patriarch Theophilos who was his best friend despite the age difference between them.
Yanni Tleel felt the total vitality of Jerusalem. Jerusalem which is like a beehive, producing honey and stinging incessantly. He spoke like a prophet of fury with mercy. He reiterated that the Holy Spirit activates him and speaks from his throat. Such is the Holy Spirit – inspiring and blazing. In his book, I Am Jerusalem, which he considered the height of his creative work, he mentions me (in a list with many others), and according to him, this eternalized me, or in his words, "I immortalized you." The picture on the cover of the book shows the destruction on the street where the family lived, just outside the new gate across from the Notre Dame before they became refugees in the Christian Quarter. Dr. Tleel was a proud Palestinian who knew how to criticize Israel and at the same time knew how to appreciate the other side, and he was proud when invited, for example, to the Israel Museum.
I never addressed him as John or Yanni, despite the fact that he granted me that privilege. It was after we had, together, in his words, "saved the Holy Fire ceremony at the Church of the Holy Sepulcher," at the time of the major crisis that emerged between the Greeks and the Armenians many years ago, in which I was involved through the police. He often expressed his pride in me for having "conspired" with him in this rescue mission. He wanted to write about it, but I became speechless at the thought. Why? Because the honor of "saving the ceremony of the Holy Light" was too important for me to admit that I had no idea of what he meant, and I did not want to risk offending our kinship that I so valued.
Such was my relationship with this special man, the one and only, man of Jerusalem. Dr. Tleel valued our relationship and was even protectively envious, covetous of the time we spent working together. Occasionally, infuriated, he would say, "You are no longer my friend!" And then, he would become reconciled and produce a glass of Metaxa and chocolate, and explain that we have a lot of work to do together.
I had a feeling about six months ago that I should take his picture in his chair at the corner of the parlor near the windows overlooking the street of the Greek monastery. That indeed is my last picture of him.
Although a month ago, I managed to maintain our annual tradition and personally bring him the candle from the Holy Light Saturday that I lit for him at the Church (for years he had not attended the ceremony, but watched it live on Greek television). However, our farewell was last Wednesday, when he was buried at the cemetery on Mt. Zion, in a grave shared with his brother David. The burial service was officiated by the Patriarch himself, with prominent bishops by his side. The funeral was attended by few.
Dr. Tleel will remain in the memories of those who knew him, seekers of his knowledge, lovers and seekers of the Hagia Polis, and in the pages of his book. Indeed, he was Jerusalem. A city like a beehive – bustling and teeming, producing honey, and yet always stinging.
Yisca Harani, 14 May 2018
דברים לזכר ידיד
– דר' יאני ג'והן טליל, איש ירושלים
לא היה אדם בעיר העתיקה אשר לא הכיר את רופא השיניים, האיש הדעתן והנמרץ, הפלשתיני -ההלני - הירושלמי, דר' ג'והן טליל. מסלון בית המידות בו גר, צפו החלונות על רחוב המנזר היווני (רחוב הפטריארכיה היוונית). הייתה לי הזכות לשבת בביתו עשרות פעמים, הרבה לפני שגילו אותו ההיסטוריונים, הסטודנטים, העיתונאים והפוליטיקאים שעלו אליו לרגל בשנים האחרונות. רבים חמדו את הארכיון שלו. ארכיון של אלפי פריטים – מסמכים מהוהים, מדליות ואותות ממקומות שונים וקוריוזים כגון פיסת ברזל מכיפת כנסיית הקבר אחרי השריפה הגדולה...
דר' טליל נולד ב 1928 לאב פלשתיני ואם יווניה. יחד עם אחיו למד רפואת שניים בביירות (טרם היות גבולות במזרח התיכון) והיה לרופאם של רבים מנכבדי ירושלים – בריטים, ירדנים, פטריארכים ואחרים. בהזדמנות סיפר לי כיצד בעודנו עומד בתור לנשק את ידו של הפטריארך דיודורוס במעמד קבלת פנים מכובדת בחדר הכס בפטריאכרכיה ולנוכח קהל רב, פתח הפטריארך את לועו וסימן לדר' טליל להביט ולחוות דיעה מדוע כואבת לו השן...
מחלון ביתו הוא ראה את הבריטים עוזבים, את הירדנים נכנסים, את הירדנים יוצאים ואת הישראלים נכנסים. הוא ראה במורד הרחוב את כניסתם של פטריארכים חדשים דרך שער הפטריארכיה וראה אותם מוצאים בארונות הקבורה.
בתמונה זו הוא מברך את הפטריארך הצועד בתהלוכה המלווה במשטרה , דיפלומטים ונציגי השלטון ברחוב בדיוק מתחת לביתו. היינו בסלון ביתו ואז אמר: "עכשיו יורדים ואומרים שלום לפטריארך!" כך ירדנו וצילמתי אותו עוצר את התהלוכה... הפטריארך תאופילוס היה חברו הטוב ביותר על אף פערי הגיל.
יאני טליל הרגיש במלוא חיותו את ירושלים ככוורת המייצרת דבש ועוקצת ללא הרף. הוא דיבר כנביא זעם, עם הרבה חמלה. הוא חזר ואמר שרוח הקודש היא המפעילה אותו ומדברת מגרונו. כך היא רוח הקודש... מאצילה וגם בוערת. בספרו I Am Jerusalem אשר בו ראה את פסגת יצירתו, הוא מזכיר אותי (ברשימה עם לא מעט דמויות נוספות...) ולדבריו באופן זה הפכני לנצחית כמותו: "I immortalized you ".. התמונה בכריכת ספרו מראה את הריסות הרחוב בו גרה המשפחה בצמוד ומחוץ לשער החדש מול הנוטר דם, לפני שהפכו פליטים בתוך הרובע הנוצרי. דר' טליל היה פלשתיני גאה שידע לבקר את ישראל ויחד עם זאת ידע להעריך את הצד השני והיה גאה כאשר הזמינו אותו למשל למוזיאון ישראל.
מעולם לא קראתי לו ג'והן או יאני, למרות שהעניק לי את הזכות... זה היה לאחר שביחד לדבריו "הצלנו את טקס האש הקדושה בכנסיית הקבר", בזמן המשבר העצום שפרץ בין היוונים לארמנים לפני שנים רבות, בו הייתי מעורבת דרך המשטרה. הוא הרבה להתגאות בי כמי ש conspired with him את מבצע ההצלה. הוא רצה לכתוב על כך, אלא שאני סכרתי פי מים. מדוע? משום שהכבוד להיות "מצילת טקס שבת האור" היה חשוב לי מכדי שאתוודה שאין לי מושג למה הוא מתכוון ולא רציתי לקלקל את אחוות הקשר...
כך היו יחסי עם איש ירושלים היחיד והמיוחד. דר' טליל אהב את הקשר עמי ואף קינא לי... מדי פעם היה זועם עלי באמרו "you are no longer my friend!" ואז מתרצה ומציע כוסית Metaxa ושוקולד ומסביר שיש לנו הרבה עבודה לעשות ביחד.
הייתה לי הרגשה לפני חצי שנה שעלי לצלם אותו בכסאו בקצה הסלון ליד החלונות הצופים על רחוב המנזר היווני. זו אכן התמונה האחרונה שלי ממנו.
אמנם הספקתי לפני חודש לקיים את המסורת השנתית ולהביא לו אישית את נר שבת האור שהדלקתי עבורו בכנסייה (שנים שלא הלך לטקס, אלא היה צופה בשידור ישיר של הטלויזיה היוונית) אולם הפרידה הייתה ביום רביעי שעבר, כאשר נקבר בבית הקברות בהר ציון, בקבר משותף עם אחיו דייויד. את תפילת האשכבה ערך הפטריארך עצמו ולצדו בכירי הבישופים. הלוויה הייתה מעוטת משתתפים. דר' טליל ישאר בזכרון אלו שהכירוהו ולאחרים באמצעות ספרו. אכן, הוא היה ירושלים. עיר שהיא כמו כוורת – הומה ורוחשת, מייצרת דבש, וכל הזמן גם עוקצת.
יסכה הרני, 14/5/2018