קלו ליבנה, ג'ואן ואוֹרי בחגיגות חג המולד באסיזייהודה קלו ליבנה

אסיזי הנה עיר קסומה, עטופת אמונה, עשירה בהיסטוריה וברוח. פרנציסקוס, בנו הסוער של סוחר משי עשיר מהעיר, חזר בשנת 1203 ממסע צלב והנה הוא אדם אחר. חשבו שהשתגע. יום בהיר אחד פשט את בגדיו באמצע הכיכר, אסף כמה חברים ויצא לחורבה בשדות, שם הקים קהילה קטנה של אנשים שטיפלו בעניים ומצורעים, דיברו עם אלוהים וחיו בצניעות. כשהקהילה גדלה, החלו להגיע איומים מאנשי דת חזקים, שלא ראו בעין טובה את הפשטות והאותנטיות שלו. פרנציסקוס החליט ועשה: הוא הלך ברגל עד לוותיקאן (כ–200 קילומטרים), ובצניעות ואומץ אמר לאפיפיור את דעתו על השחיתות בכנסייה. רצו לכלוא אותו, אבל האפיפיור הבין שהוא נושא בשורה, סימן מגבוה, והשתחווה לפניו לפני כולם.

מה הפלא שפרנציסקוס נהפך לקדוש, לדמות שהיא מקור להשראה, מופת לנתינה ולטוב. בשנות ה–70 הבמאי פרנקו זפירלי יצר את אחד הסרטים הנפלאים בתולדות הקולנוע האיטלקי "אחי השמש, אחותי הלבנה", המבוסס על סיפורו: כולם היו אחים ואחיות של פרנציסקוס — אנשים, חיות, גרמי השמים. לא פעם צפיתי בסרט עם החניכים שלי, כשהייתי מדריכה ב"השומר הצעיר" ברומא, והתמוגגנו מן הערכים שהוא גילם, של כבוד, סולידריות, שיתוף וקבלת האחר.

 

ב–2005, בבזיליקה הגדולה באסיזי עם הפרסקאות של ג'וטו, קיבלתי עם חברתי הפלסטינית סמר סהר את הפרס הראשון ל"חינוך לשלום ולדיאלוג" על פעילותי בעמותת "בראשית לשלום", שאותה הקמתי בתקופת האינתיפאדה השנייה, כדי לקרב בין נערים מתרבויות שונות באמצעות אמנויות הבמה. לפני חודש שוב הוזמנתי — הפעם עם שני נערים מהתיאטרון הרב־תרבותי "ארקובלנו" (שפועל במסגרת "בראשית לשלום"), להדליק את עץ חג המולד בכיכר המרכזית של אסיזי, לציון הולדתה של מריה הקדושה. פדרה אנצו פורטונטו, מפיק האירוע הענק שבו השתתפו כ–10,000 איש, הפציר בנו לצרף למשלחת הקטנה גם צעיר או צעירה פלסטינים. כל הסברַי על כך שהמשימה הזאת בלתי אפשרית לא עזרו. הוא התעקש, ואחרי חיפושים רבים והפעלת קשרי עם משרד החוץ הישראלי וגורמים אחרים (הודות לפעילות לקידום דיאלוג עם שכנינו באזור, פלסטינים, לבנונים, ירדנים, מצרים ועוד), הצלחתי לגייס סטודנטית מאוניברסיטת ביר זית ברמאללה. וכך יצאנו: יהודה בן זוגי, אוֹרי בן חורין מקיבוץ ברעם וג'ואן שחאדה מגוש חלב, שניהם תלמידי תיכון ובוגרי תיאטרון "ארקובלנו", וס' מרמאללה (שמה שמור במערכת). כשהגענו לאסיזי הבנתי מיד שהמצב במזרח התיכון לא ברור לפדרה אנצו.

התחילו להגיע לכיכר האירוע כתבים רבים מעיתונים וערוצי טלוויזיה. ס', עם מבט מפוחד ובשפתיים רועדות, אמרה לי שבשום פנים ואופן לא תוכל להתראיין או להצטלם אתנו. יש הוראה ברורה בביר זית שסטודנטים ומרצים שייצרו קשר עם ישראלים ייזרקו מהאוניברסיטה. "זה מסוכן!" אמרה אחוזת טרור — "יכולים לפגוע גם במשפחה שלי!". אבל פדרה אנצו התקשה להבין. "תיכננתי שאת תיקחי את דגל פלסטין ואתם תיקחו את דגל ישראל, ותניחו אותם בעריסה של ישו התינוק במיצג של לידתו שהקמנו בכיכר מול הבזיליקה!". ס' היתה על סף בכי. ניסיתי להסביר לפדרה אנצו שהמצב מורכב, אבל הוא לא הקשיב; הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד שני הדגלים יחד בעריסה יחוללו את הנס. לפתע פנה לעבר ג'ואן, שהיה עסוק בטלפון הנייד שלו, ואמר: "אז הוא ישים את הדגל הפלסטיני, הוא גם ערבי".שמחתי לצרף את ג'ואן למסע שלנו, כי כמו כל בני גילו באזור, הוא קיבל בצורה קשה את מותה הטרגי של יארא איוב, בת כיתתו. הוא נער אצילי שמוכן תמיד לעזור. לכן כשראה את מצוקתי אמר: "אל תדאגי אנג'ליקה, אם צריך, אני אעשה את זה".

"ועכשיו הולכים לאכול בחדר האוכל של המנזר", הכריז פדרה אנצו, "כ–200 איש מצפים לנו שם ואני צריך להציג אתכם". באולם הענק התקבלנו באהבת אמת כאורחים מארץ הקודש. הבישוף של אסיזי, דומניקו סורנטינו, הזמין אותנו לשבת לידו. שני כמרים צעירים ניגשו אלינו ואמרו בהתרגשות שהם לבנונים. "אנחנו גרים מול לבנון", אמרנו. "ממש על הגבול. מהבית שלנו רואים את מארון א־ראס, בינת ג'בייל, רמיש!" עיני הכמרים קרנו לשמע השמות של מחוזות ילדותם. הם חיבקו אותנו והתיישבו לצדנו. הם חיים במנזר "פרנסיסקנום", שבו שיכנו אותנו, ואחרי הסעודה פסענו עמם בסמטאות המוארות בקישוטי החג. הרגשנו כמו באגדה: פוסעים לצד הכמרים הלבושים בגלימות ארוכות, קשורות עם חבל במותן. יהודים, נוצרים, פלסטינים, לבנונים, ישראלים. זה היה היום השישי של חנוכה אז הזמנו אותם לחדרנו להדליק אתנו את הנרות. הם הצטרפו בשמחה, אך כשיהודה ביקש להנציח את הרגע המרגש במצלמה, עטו פניהם מבט זהה לזה שהיה לס' קודם לכן. "לא, בבקשה! אם התמונה תגיע לפייסבוק לא נוכל להיכנס שוב ללבנון", קראו. שוב העיבה עלינו עננה קלה, אבל האווירה נותרה מלאת שמחה, ידידות ונועם.

למחרת נענינו להזמנת הבישוף סורנטינו, שבערב הקודם נשאב לתוך סיפורינו על הגליל ועל העשייה לשלום. כשהגענו לביתו, המשקיף על נוף מדהים במחוז אומבריה הירוקה, ציפתה לנו הפתעה מרגשת: בחסותו ובחסות ראשת העיר סטפניה פרויֶטי, הקימה העיתונאית מרינה רוזטי מוזיאון זיכרון באסיזי להנצחת 300 יהודים ניצולי שואה. במלחמת העולם השנייה אסיזי הוכרזה כ"עיר בית חולים", וג'ינו ברטלי (אלוף ברכיבה על אופניים) יחד עם הבישוף גיוזפה פלצ'דו ניקוליני, הצליחו לארגן רשת הצלה ולהחביא משפחות יהודיות במנזרים, להנפיק להן תעודות מזויפות ולחפור מקומות מסתור מתחת לבתים כדי להחביא את חפצי היודאיקה שלהן. שניהם — ברטלי וניקוליני — הוכרו כחסידי אומות העולם על ידי "יד ושם". מפליא שבאסיזי, עיר קטנה ללא קהילה יהודית בכלל, התגייסו כולם להחביא ולהציל 300 נפשות, תוך סיכון חיים אמיתי.

הפחד של ס' ושל הכמרים עורר בי אי־שקט, והחלטתי להתייעץ בטלפון עם המשפחה של ג'ואן בנוגע לתוכניות של פדרה אנצו "לשלום ופיוס בין ישראל לפלסטין". אביו של ג'ואן הקשיב בשקט לדברי, ואז אמר: "עדנה יקרה, שלחתי את הבן שלי בתור ערבי ישראלי. ככה הוא יציג את עצמו". התרגשתי עמוקות, אבל כשעידכנתי את פדרה אנצו שלא נעלה על הבמה עם דגלי ישראל ופלסטין, הוא כעס מאוד. התעשתתי מיד והבטחתי לו שגם אם אני, הישראלית, אעלה לבדי על הבמה, כל 10,000 האנשים שהגיעו לאסיזי יתרגשו ויחזרו מאושרים הביתה. בלית ברירה הוא הסכים להצעתי. אחרי שאורי וג'ואן עם חיוך מחבק הדליקו את נורות עץ חג המולד והכל מסביב היה פתאום מואר, עליתי על הבמה, לבד. ערוצי הטלוויזיה כבר לא התעניינו באירוע (מה זה שווה ללא פלסטינים?). קיוויתי שאצליח להפיץ באוויר את הכמיהה שלנו לאור, לנחת, לנסים. התפללתי שהמלים שייצאו מלבי יגיעו ישירות ללבבות ההמונים שעמדו שם, מול המיצג של מריה ויוסף הרוכנים מעל התינוק בעריסה. אולי יש מישהו שם בקהל שעדיין מאמין שאנחנו, היהודים, הננו הסיבה לכל הרע שבעולם, למלחמות, אנחנו הכובשים, הקנאים, הבטוחים בעליונותנו כעם הנבחר — ואולי דברי ישפיעו עליו.

אספתי את כוחותי ופתחתי בברכת "חג אורים שמח" בעברית. ואז המשכתי בסיפור נפלאותיו של פרנציסקוס, שבזכותו אנחנו כאן, יחד, כדי לכבד את התפקיד הגדול שאלוהים נתן לאדם: לשמור על מעשה הבריאה ולהמשיך אותו, עם שפע לכולם, ללא הבדל דת, תרבות או מעמד. דיברתי בהתרגשות וניסיתי לומר את מה שבלבי, מה שבאמת מרגש אותי. לבסוף תשואות הקהל פוגגו את המתח שהיה בי, ואפילו הקרדינל של העיר פרוג'ה לקח את ידי בידיו ואמר, "כשבאתי היה לי קר מאוד, ועכשיו אני כולי אש".

כשהגענו לשדה התעופה ברומא, בבידוק הביטחוני של "אל על" היו שוב רגעי מתח, כששאלו את השאלות השגרתיות: "מישהו נתן לכם משהו? איפה היו המזוודות?". סיפרנו שאורי מברעם חלקה חדר עם ס', מרמאללה. וג'ואן מגוש חלב לן בחדר סמוך. אז אפשר לדמיין איך עיכבו אותנו בבידוק עד הדקה ה–90 לפני הטיסה.

אחרי 45 סיבובי הופעות באיטליה, אנחנו מתכוננים למשימה הבאה: מופע "בראשית" בדנמרק. זוהי פואמה פדגוגית במחול־תיאטרון, שבה מביעים הנערים בתנועה וברגש את כמיהתם לחיים ללא אלימות, להבנה הדדית ולקירוב לבבות. נעלה אותו בשיתוף עם תלמידי פנימיית "אפטר סקול" מחצי האי יוטלנד, שהכרנו בסמינר שלום בכפר הירוק. את 2019 נפתח במעוף של יוני שלום! מי יוכל לעצור אותנו?