אש או אור? כמה מילים על שבת האור הקדוש (נכתב בל"ג בעומר)

צילום באדיבות: ברוך גיאן

מכבי אש עובדים ממש קשה - גם בתרגולים וגם במציאות. אינני יודעת איזה תרגול עשו בימים שלקראת מדורות ל"ג בעומר אבל את התרגול בכנסיית הקבר תפשה המצלמה של ברוך גיאן. תרגול כיבוי אש מאוד ממוקד: מתחם אחד בלבד. אלא שבמקרה זה, מדובר במתחם היקר ביותר לליבם של כשני מליארד נוצרים בעולם. זוכרים את הלהבות שהיתמרו מעל כנסיית נוטר דאם? טראומטי. עכשיו תתארו לכם ששריפה מעין זו הייתה מתרחשת כאן.

איזה רכב כיבוי אפשר להעביר בסמטאות העיר העתיקה? מה אורך הצינורות מנקודת מקור לנקודת ההתזה? איזה זרנוקים? איך מכבים אש בחלל אחד המורכב מעשרות חדרים, קפלות, גלריות, מרתפים... הכנסייה המסובכת ביותר בעולם.

למען הדיוק ההיסטורי - גם בכנסיית הקבר היו שריפות קטסטרופליות. ב-23 בנובמבר 1949, תחת השלטון הירדני, עלתה הכיפה בלהבות. השריפה הייתה קשורה בעקיפין למלחמת 1948: על מנת לתקן נזק שגרם פגז מרגמה לכיפת הרוטונדה (הכיפה הגדולה שמעל הקבר הקדוש), עבדו עליה עם מכונת ריתוך. את היתר אפשר לדמיין. מה שקשה לדמיין הוא שלא היה שום אמצעי כיבוי אש בעיר העתיקה, במזרח ירושלים, ולמעשה בכל הגדה המערבית. היה צריך להביא פתרונות מעמאן, 40 ק"מ מירושלים! מדינת ישראל, עם מערכת כיבוי מודרנית ויעילה (לזמן ההוא) הציעה עזרה - אבל זו נדחתה כמובן. במזל גדול האש השתוללה בתוך הכיפה כלפי מעלה ולא ירדה ושרפה את פיגומי העץ שהיו בכל חלקי הכנסייה. המלך הירדני השתדל כמה שיכל, והגיע בכבודו ובעצמו לצפות במתרחש. עם תום הדרמה התייצבו ראשי הכנסיות אצל המלך עבדאללה והוא הציע את עזרתו ומעורבותו בשיקום הכנסייה. בספרו הנהדר "להציל את כנסיית הקבר" (Saving the Holy Sepulchre, Oxford, 2008), טוען פרופ' ריימונד כהן, שהייתה זאת מעורבות חסרת תקדים של שליט מוסלמי כלפי נתיניו והמקום. מעורבות אשר הולידה תוצאות מרחיקות לכת והחשובה בהן - השיפוץ הגדול שנעשה בכנסייה בשנים שיבואו.

שריפה בכיפת כנסיית הקבר, נובמבר 1949. מקור: ספרו של ריימונד כהן "להציל את כנסיית הקבר" ע"מ 80

שריפה חמורה בהרבה התרחשה ב 1808 - מהמסד ועד הטפחות ואשר בעקבותיה נבנתה אדיקולה (היכלית) חדשה. זו האדיקולה המתנוססת כיום מעל קבר ישוע ונושאת את התאריך של סיום השיפוץ: "מרץ 1810, ימיו של הפטריארך פוליקרפוס". רחמי על פוליקרפוס – הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים אשר התמנה בשנת 1808 ובתוך חודשים ספורים מצא עצמו נאלץ לשקם את הכנסייה ואת קודש הקודשים שלה.

היו עוד מקרים של שריפות בימיה של הכנסייה, אבל - באופן פלאי אף אחת מהשריפות שפקדו את הכנסייה לא קרתה בעקבות הטקס המפורסם שזכה לכינוי "טקס האש הקדושה".

האדיקולה על שלל עיטוריה וכתובותיה היא פרי עבודתו של ארכיטקט יווני . בכתובת מעל פתח האדיקולה רשום ביוונית: הקובוקליון (=אדיקולה) הקדוש הזה של הקבר הקדוש-מכל שופץ כולו מן היסודות, בתרומות הרומאים האורתודוקסים בזמן הפטריארכיה של האדון פוליקרפוס בשנת 1810 בחודש מרץ. כיום מכוסה מרבית הכתובת בתמונת התחייה של ישוע. צילום הכנסייה: באדיבות יגאל סלבין. צילום הכתובת: גארו נלבדיאן.

טקס אש או טקס של אור?

'שבת האש הקדושה' או 'שבת האור הקדוש'?

אור היה מאז ומתמיד סמל נוצרי לתחייה של ישוע. נצחון על המוות. טבעי שטקסי פסחא נפתחים בהדלקה של נר חדש. המקרה של שבת האור הקדוש בירושלים הוא ייחודי. הרצאה ארוכה ושיטתית העברתי בזום בשנה שעברה, סוקרת ביסודיות את רוב מה שניתן להגיד על טקס זה. קחו זמן לצפות בה, לדעתי המשוחדת היא מצויינת...

ג'ורג' ארצ'ר ליונל קאסט, היה הקצין הבריטי אשר התבקש לחבר דו"ח על זכויותיהן של העדות הנוצריות במספר כנסיות בארץ הקודש, במטרה להקל את משימתו של הריבון החדש. הספרון המפורסם אכן שימש ומשמש נר לרגליהם של השליטים הבריטים, הירדנים והישראלים (וגם לפלשתינים בכנסיית המולד בבית לחם). הוא הודפס בשם "הסטטוס קוו במקומות הקדושים לנצרות", אבל נקרא בקיצור: "דו"ח קאסט".

לדו"ח מצורפים ארבעה נספחים, אבל הארוך והמפורט מבין כולם - הוא הנספח המוקדש לטקס זה אשר מתרחש בשבת שלפני הפסחא. "זהו הטקס העילאי של הכנסיות המזרחיות", כתב קאסט ובאנגלית הוא בחר במילה "אש": The Holy Fire, the supreme ceremony of the Eastern Churches.

בעודי חוקרת את היחס הפרוטסטנטי לטקס זה, עלה על דעתי ההסבר: הפרוטסטנטים הסתכלו בזלזול על הפולחנים הכנסייתיים המקומיים והמסורתיים. עבורם טקס שבת האור, המעמיד במרכזו נס אלוהי של אור הבוקע מהקבר של ישוע, היה מעשה רמייה ללא סימוכין מקראיים או מדעיים. הדרך להביע עמדה מבלי לחטוא בביקורת, הייתה להפוך את האור ל - "אש", מה שמזכיר את הפולחנים הפגניים ולא טקס נוצרי.

ביוונית ובערבית נקראת השבת:

שבת האור הקדוש - سبت النور المقدس (ולא سبت النار!) -

το Σάββατο του αγιον φωτός

אני מציעה להחזיר את השם המקורי כלומר, "האור הקדוש", ולא את "האש" אשר השתלטהתרתי משמע...

גם על כך דברתי השבוע ביום רביעי כאשר במשרד החוץ התכנסו כעשרים שגרירים, שהוזמנו לקבלת תדרוך על נוהלי טקס האור הקדוש - במיוחד בשל המצב בתום שנת הקורונה. יוזמה חשובה זו של משרד החוץ, וליתר דיוק, יוזמתה של גב' שרון רגב, מנהלת מחלקת דתות של המשרד, נועדה להבהיר מהלכים טכניים שונים:

* למי מותר להכנס לכנסייה השנה (תו ירוק!)

* איזה מטוסים יורשו לנחות בנתב"ג על מנת להעמיס עליהם את האור הקדוש

* כיצד יורשו ראשי המשלחות מחו"ל לרדת מהמטוסים, ללא עיכוב של בדיקות קורונה, כדי לאסוף את האור ישירות מהכנסייה...

כתריסר מדינות שולחות מטוסים על מנת לאסוף את האור הקדוש של ירושלים ולהעבירו לארצותיהם כדי להדליק את נר הפסחא במיסת חצות במוסקבה, באתונה, בסופיה, בבלגרד וכן הלאה!

המשלחות, המטוסים והאירוע במשרד החוץ.

הוזמנתי לאירוע כדי להעביר הרצאה קצרה על ההיסטוריה של הטקס. לא קל לי לדבר 15 דקות על נושא שחקרתי משך שנים... בין היתר, הצבעתי על התופעה שבמהלך ההיסטוריה, הטקס התנהל והתאפשר דווקא תחת ריבון שלא היה נוצרי, למעט ימות הצלבנים והבריטים. אין זה מובן מאליו, ויש לכך סיבות שלא אוכל לפרטן כאן. די בכך שנניח שנוכחותו של הריבון או נציגיו בכנסייה עצמה במהלך הטקס - הייתה כנראה חשובה לשני הצדדים: חשובה לנוצרים וחשובה לשליט עצמו. אינני מכירה מקבילות לתופעה שכזאת של שותפות הריבון 'הכופר' מדי שנה בטקס- על פי הפרוטוקול!

הראתי באמצעות טקסטים כצד ניסו להתמודד לאורך השנים עם האתגר והקושי להבטיח את שלומם של הנוכחים בכנסייה. הסיכון לשלום ההמונים נגרם בגלל הדוחק, הצפיפות, הלהט הדתי והעדר פתחי מילוט מהכנסייה.

אין לי ביקורת על המשטרה הפועלת בהקשר זה מתוך זהירות וחשש. הבהלה מפני צפיפות אשר עלולה לגבות חיי אדם היא אמיתית בעיקר אם נוצרת מהומה ודוחק של ההמון לצאת בו זמנית מהכנסייה.

פרט מתוך התמונה "נס האש הקדושה בכנסיית הקבר בירושלים" של הצייר האנגלי וויליאם הולמאן האנט

להמחץ למוות בכנסיית התחייה? זה קרה לא מעט בהיסטוריה. במחצית המאה ה-19 התרחש חלום הבלהות של הממונים על בטחון הציבור. בספרו "מנזרים במזרח" משנת 1849, ניסח הנוסע, הדיפלומט והסופר רוברט קורזון את אשר התרחש בכנסייה לאחר הטקס ואשר היה עד ראייה לו:

"הנרמסים היו מונחים בערימות, אפילו על אבן המשיחה. רוב הסובלים היו צליינים וזרים. כל הרחבה לפני הכנסייה היתה מכוסה בגופות אשר הונחו בשורות על פי פקודות הפאשה, כדי שחבריהם ימצאו אותם ויקחו אותם. כשחזרנו לכיוון הבית ראינו מספר אנשים נושאים גופות: חלקן של מתים, חלקן של פצועים ואחרים במצב גוסס ..."

מספר הקרבנות באותה אירוע אומלל היה קרוב ל-400 נפשות!!

לא עזרה העובדה שהשליט המוסלמי נכח בטקס:

אורח הכבוד, איברהים פאשה בכבודו ובעצמו, נקלע למהומה האנושית שנוצרה מסיבה זו או אחרת וחולץ בקושי רב כאשר חייליו מפלסים לו דרך במחיר רמיסה של ההמון שעמד בדרכו!

כיום

הכפלת האוכלוסיה העולמית, הסכמים בין מדינות וירידת מחירי הטיסות - הביאו לעלייה דרמטית של כמות התיירות לארץ.

אם סיטואציה של דוחק במחצית המאה ה-19 גרמה לאסון כמו זה שעליו דיווח קורזון- מה עלול לקרות בימינו אנו, כאשר התיירות נאמדה ב-4 מליון ערב פרוץ הקורונה??...

5,000 איש יכולים להכנס לכנסייה, וברחובות הסמוכים עוד עשרת אלפים - אבל היכן יעמדו כל שאר עשרות האלפים??

משנה לשנה מחמירה המשטרה את המגבלות:

מספר הנכנסים לכנסייה וסביבותיה הוא מוגבל ותחת פיקוח קפדני ומחסומים סוגרים את מרחב הרובע הנוצרי משעות הבוקר המוקדמות. אמצעי הזהירות מתגברים גם הם: הכסאות הקטנים שנושאי הצליינים מוחרמים לפני הכניסה לטקס, מטפים לכיבוי אש מוצמדים לגב השוטרים, אמבולנסים מיוחדים הותאמו לסמטאות העיר ועוד.

ועוד דבר מתעצם עם השנים: הסחר-מכר סביב כרטיסי הכניסה לטקס שבת האור התקיים מאז ומתמיד. כיום ספסרי הכרטיסים, מוכרים כניסה תמורת מאות ואלפי דולרים!!!

בשנה שעברה, תחת סגר ומגבלות ניהלו תריסר כהני דת את הטקס ולראשונה לא היה שוק שחור לכרטיסים.

השנה, בזכות החיסונים, תותר כניסה ל 2500 מאושרים -מחצית המספר המוכנס לכנסייה לטקס זה, אם הצגת תו ירוק כמובן.

הזוכים המאושרים להכנס לכנסייה בשבת האור

מדי שנה, בשבת האור, נצבט ליבי לראות את ההמונים ששילמו והגיעו מרוסיה/גאורגיה/סרביה/מצרים ועוד ארצות רחוקות, הנאלצים למצוא מחסה מהשמש הקופחת או מהגשם ברחבה ליד שער יפו, לאחר שנכשלו תחנוניהם ומאמציהם לחדור מבעד למחסומים הסוגרים את הרובע הנוצרי.

בשעות הארוכות של ההמתנה להוצאת האור מהקבר של ישוע – הם נמצאים ברחבת שער יפו, צופים בטקס דרך הטלפונים הניידים (לפני יותר מעשור היה איש יוזמתי במשר התיירות שסידר מסכי ענק לשידור האירוע, עד שאנשי ירושלים מחו כנגד חילול שבת זה). אילו היו בביתם, היו הצליינים רואים טוב יותר את הטקס, בתנאים משופרים... אבל איזה צליין מדמיין שיטוס לארץ הקודש כדי לראות שדור במסך של הטקס החשוב שלשמו באו, ואשר מתרחש מרחק של 200 מטרים מהם?...

הלב נשבר כשרואים את אכזבתם.

מחכים בחוץ שעות ממושכות ליציאת הואר: לעיתים בשמש קופחת ולעיתים תחת מטח גשם. צילום: מלכה שפרונג

רגע, ומה עם הקהילה המקומית?? תושבי הארץ, הנוצרים המזרחיים אשר גרים כאן - להם הכי מסובך להיכנס לטקס... משום שהכרטיסים ברובם בידיהם של הצליינים מחו"ל.

השנה, אם כן, יש סיבה למסיבה: מתוך 2,500 נוכחים בכנסייה כ-2000 יהיו סוף סוף הנוצרים המקומיים. יש פרס אחד לשנת הקורונה...

ביום שבת (1.5.21)-יגיע האור הקדוש וביום ראשון (2.5.21) חגיגות הפסחא. עבור רבים זו תהיה חגיגה עם משמעות כפולה: התחייה של ישוע היא כתחייה מתקופה קטלנית. סעודה בחיק משפחה וקהילה? חגיגה כפולה ומכופלת ("איפטר נוצרי של תקופת הקורונה"...). בפינת הסלון, ליד האיקון הביתי - יוצב האור הקדוש, אשר עבור רבים זו הפעם הראשונה לקחתו במקום התחייה עצמו ולהביא בעצמם לבתיהם. גרנד פינלה לתקופה לא פשוטה.

***

אני ממליצה על עוד הקלטה עם מידע מעניין וייחודי על תקופת הפסחא בכנסייה האורתודוכסית:

שיחה מאלפת עם הארכיבישוף, המחנך, המוסיקולוג ואיש האמונה אריסטובולוס אשר מסביר כל כך יפה - אנא מצאו את הזמן להאזין לו:https://katzr.net/889a04

---

יחס הישראלים לנצרות -

כמה מילים על היחס הסכיזופרני שלי לחובבי הטקסים:

השבוע הקדוש עומד לקראת סיומו עם שני שיאים עזים:

יום שישי של הצליבה ושבת האור.

חובבי הטקסים והצילומים נמצאים באופוריה. אני מדמיינת אותם מחשבים זוויות והזדמניות, צוהלים מהקומפוזיציות של ביגוד מרהיב במרחביה המסתוריים של אמונה וכנסייה. בסוף מסדרים אלבומי תמונות שכולן ציוריות, צבע ותהילה. לכשעצמי, אני מקשיבה למילים העצובות, לטון היגון, לדנדון הפעמונים - הכל במקצב ובעומק כאילו מלב ליבו של עמק הבכא. הפער בין הצופה המחפש חגיגת חושים תאטרלית למאמין הצולל למחוזות שהם מעבר לחושים, נדמה לי לעיתים כבלתי ניתן לגישור. יש אלו האומרים לי ש'מסיבת החושים' ביחד עם הטונליות המוזיקלית והמילים הלא מובנות - דווקא נוסכים בם אווירה ההופכת את הצופה - לצופה מתרגש, ולכן גם סוג של משתתף. אולי. אך מה יקרה לצופה הזה לו גם יבין את המילים? או יחווה את הממשק בין הטקטס לבין הטון המוזיקלי? האם לא יצלול לעומקים נוספים? או... אולי ההיפך? חובבי המיסתורין אולי יעדיפו שלא להבין! לפעמים הייתי מגיעה למקהלה שבה שרה הבת שלי כדי להאזין לחזרות. בין יתר הרפרטואר – הבנות היו שרות מזמורים בשפות זרות וכן משמיעות מזמורים כנסייתיים. האזנתי לאופן בו המנצחת הייתה מסבירה ומפרשת לבנות את המילים, מספרת את הסיפור של היצירה ומפיחה בבנות הבנה ואמפתיה שהייתה אחר כך עוברת בקולן. היצירה הייתה זוכה לעומק הראוי. אפשר לעשות ניסוי: להקשיב להמנון של יום שישי הגדול והנורא - ביוונית ואח"כ באנגלית... https://soundcloud.com/.../great-and-holy-week-thursday... האם ההבנה מוסיפה או גורעת?

אז מה עומד ביסוד ההשתאות וההיקסמות של אותם ישראלים שוחרי טקסים?... הנסיון לענות על כך יהיה בהרצאתי בכנס עתידי באוניברסיטה העברית, העוסק ביחס של יהודים ישראלים לנצרות. הכותרת שבחרתי הינה:

"השתאות לצד דמוניזציה: בורות הישראלים באשר לנצרות". בורות? זו לא מילה יפה... אבל זו האמת. יש בורות המובילה לדמוניזציה ועל זה יש לי לצערי הרבה יותר נתונים. היחס של ההשתאות הוא בכל מקרה ידידותי יותר, אבל מה מקורותיו? ההשתאות היא מהיופי, מהקסם, מ"חוץ לארץ - בארץ", מ--- מה עוד? לא יודעת. תספרו לי בבקשה. אני אוספת עכשיו ראיונות ורעיונות. אלה מכם שהם "ציידי טקסים" - אנא צרו קשר וספרו לי. אולי אדייק יותר בדיאגנוזה.

אני גם מבקשת מיד לסייג ולומר שציבור הולך וגדל, בעיקר של מורי דרך, עושה צעדי ענק בהבנת עולם הנצרות. מורי הדרך הם אלה הנמצאים היום בקדמת הבמה הישראלית בשיח ובהבנה בין דתית! אבל בהעדר אמונה... מה יהפוך טקס דתי מהיותו תאטרון -להיות חוויה שקרובה יותר לשותפות? (מבלי להמיר דת חו"ח!)

אני סבורה שלמילים יש ערך מהותי. כמו המקהלה ששרה "AVE MARIA" או STABAT MATER והביצוע שלה הוא עדות לעומק הבנת המסר והמשמעות.

לאלו שמילים "לא עושות להם את זה" - אז טקסי שבת האור הם ללא סכיזופרניה... כי המלל אינו הצד החזק של טקס שבת האור (להבדיל מליל הפסחא בו המלל חשוב ביותר).

אם רוצים לנכוח בשבת האור – והבנתם שכנסיית הקבר היא לא אופציה - אז ניתן כעת לחוות אותה בכל רחבי הגליל (מגוש חלב ועד נצרת, מטבריה ועד עכו) , ערי השפלה והחוף (יפו-רמלה- לוד) - כאשר האור מגיע למקומות השונים הוא מתקבל ומלווה בתהלוכה שמחה. חפשו קהילה מקומית אי שם, ושימחו בשמחתה...

---

לקוראי אנגלית -

כמה פנינים מספרו של קורזון על האסון בטקס שבת האור:

P. 208

The behavior of the pilgrims was riotous in the extreme; the crowd was so great that many persons actually crawled over the heads of others, and some made pyramids of men by standing on each others' shoulders, as I have seen them do at Astley's. At one time, before the church was so full, they made a race-course round the sepulchre ; and some, almost in a state of nudity, danced about with frantic gestures, yelling and screaming as if they were possessed.

Altogether it was a scene of disorder and profanation which it is impossible to describe. In consequence of the multitude of people and the quantities of lamps, the heat was excessive, and a steam arose which prevented your seeing

clearly across the church. But every window and cornice, and every place where a man's foot could rest, excepting the gallery—which was reserved for Ibrahim Pasha and ourselves appeared to be crammed with people; for 17,000 pilgrims were said to be in Jerusalem, almost the whole of whom had come to the Holy City for no other reason than to see the sacred fire.

The next morning a way was made through the crowd for Ibrahim Pasha, by the soldiers, and by the Janissaries with their kourbatches and whips made of a quantity of small rope. The Pasha sat in the gallery, on a divan which the monks had made for him between the two columns nearest to the Greek chapel.

... Soon you saw the lights increasing in all directions, every one having lit his candle from the holy flame: the chapels, the galleries, and every corner where a candle could possibly be displayed, immediately appeared to be in a blaze. The people, in their frenzy, put the bunches of lighted tapers to their faces, hands, and breasts, to purify themselves from their sing.

In a short time the smoke of the candles obscured everything in the place, and I could see it rolling in great volumes out at the aperture at the top of the dome. The smell was terrible ; and three unhappy wretches, overcome by heat and bad air, fell from the upper range of galleries, and were dashed to pieces on the heads of the people below. One poor Armenian

P. 215 HORRIBLE CATASTROPHE.

lady, seventeen years of age, died where she sat, of heat, thirst, and fatigue

After a while, when he had seen all that was to be seen, Ibrahim Pasha got up and went away, his numerous guards making a line for him by main force through the dense mass of people which filled the body of the church. As the crowd was so immense, we waited for a little while, and then set out all together to return to our convent. I went first and my friends followed me, the soldiers making way for us across the church. I got as far as the place where the Virgin is said to have stood during the crucifixion, when I saw a number of people lying one on another all about this part of the church, and as far as I could see towards the door. I made my way between them as well as I could, till they were so thick that there was actually a great heap of bodies on which I trod. It then suddenly struck me they were all dead! I had not perceived this at first, for I thought they were only very much fatigued with the ceremonies and bad lain down to rest themselves there ; but when I came to so great a heap of bodies I looked down at them, and saw that sharp, hard appearance of the face which is never to be mistaken. Many of them were quite black with suffocation, and farther on were others all bloody and covered with the brains and entrails of those who had been trodden to pieces by the crowd.

At this time there was no crowd in this part of the church;

but a little farther on, round the corner towards the great door, the people, who were quite panic-struck, continued to press forward, and every one was doing his utmost to escape. The guards outside, frightened at the rush from within, thought that the Christians wished to attack them, and the confusion soon grew into a battle. The soldiers with their bayonets killed numbers of fainting wretches, and the walls were spattered with blood and brains of men who had been felled, like oxen, with the butt-ends of the soldiers' muskets. Every one struggled to defend himself or to get away, and in the mêlée all who fell were immediately trampled to death by the rest. So desperate and savage did the fight become, that even the panic struck and frightened pilgrims appear at last to have been more intent upon the destruction of each other than desirous to save themselves.

For my part, as soon as I perceived the danger I had cried out to my companions to turn back, which they had done; but I myself was carried on by the press till I came near the door, where all were fighting for their lives. Here, seeing certain destruction before me, I made every endeavour to get back. An officer of the Pasha's, who by his star was a colonel or bin bashee, equally alarmed with myself, was also trying to return: he caught hold of my cloak, or bournouse, and pulled me down on the body of an old man who was breathing out his last sigh.

HEAPS OF DEAD.

As the officer was pressing me to the ground we wrestled together among the dying and the dead with the energy of despair. I struggled with this man till I pulled him down, and happily got again upon my legs—(I afterwards found that he never rose again)- and scrambling over a pile of corpses, I made my way back into the body of the church, where I found my friends, and we succeeded in reaching the sacristy of the Catholics, and thence the room which had been assigned to us by the monks. The dead were lying in heaps, even upon the stone of unction ; and I saw full four hundred wretched people, dead and living, heaped promiscuously one upon another, in some places above five feet high. Ibrahim Pasha had left the church only a few minutes before me, and very narrowly escaped with his life; he was so pressed upon by the crowd on all sides, and it was said attacked by several of them, that it was only by the greatest exertions of his suite, several of whom were killed, that he gained the outer court. He fainted more than once in the struggle, and I was told that some of his attendants at last had to cut a way for him with their swords through the dense ranks of the frantic pilgrims. He remained outside, giving orders for the removal of the corpses, and making his men drag out the bodies of those who appeared to be still alive from the heaps of the dead. He sent word to us to remain in the convent till all the dead bodies had been removed, and that when we could come out in safety he would again send to us.

We stayed in our room two hours before we returned to make another attempt to escape from this scene of horror ; and then walking close together, with all our servants round us, we made a bold push and got out of the door of the church. By this time most of the bodies were removed; but twenty or thirty were still lying in distorted attitudes at the foot of Mount Calvary; and fragments of clothes, turbans, shoes, and handkerchiefs, clotted with blood and dirt, were strewed all over the pavement.

In the court in the front of the church, the sight was pitiable: mothers weeping over their children the sons bending over the dead bodies of their fathers and one poor woman was clinging to the hand of her husband, whose body was fearfully mangled. Most of the sufferers were pilgrims and strangers. The Pasha was greatly moved by this scene of woe; and he again and again commanded his officers to give the poor people every assistance in their power, and very many by his humane efforts were rescued from death.