"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' " (ויקרא, כ"ג, ט"ו-ט"ז).
חג השבועות נחוג 50 ימים אחרי הפסח, ובטווח זמן זהה -חוגגים הנוצרים את חג ה'פנטקוסט', 50 ימים אחרי הפסחא. דומה מאד, ולכן נדרש להבדיל, ובהבדלים אלה נדון כאן.
הנה מקצת הטקסט המתאר את 'פנטקוסט' בברית החדשה: "בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַ"שָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו." וביוונית:
Καὶ ἐν τῷ συμπληροῦσθαι τὴν ἡμέραν τῆς πεντηκοστῆς ἦσαν πάντες
פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (ספר מעשי השליחים, ב, 2-4).
מהתאור הזה נדמה שאנו בהר סיני, ולא בהר ציון... המעמד אינו רק אנושי, אלא התערבות אלוהית באותות ובמופתים.
המעמד הוא הענקה של חסד האל, היורד אל קבוצת הנאספים, אשר מעתה יהיו בני ברית חדשה. יש דמיון לא רק לקולות ולמראות שהיו בהר סיני,
אלא לעצם המעמד של ברית קוסמית בין אלהים ובחיריו וזאת בטקסט יהודי קדום יותר- ספר היובלים ו, טז-יז:
"את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם... על כן הוקם ויכתב בלוחות השמיםכי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה: ויעש כל החג הזה בשמים מיום הבריאה עד ימי נוח.."
בהשוואת מסורת הברית החדשה למסורת ספר יובלים, נמצא שבשני המקרים מתחוללת התחדשות של הקשר בין אלהים והקהילה, והקבוצה אשר מקבלת את המתנה (ברית ו/או רוח קודש) -מתגבשת ומקבלת זהות על פי אותם חסדי שמיים הניתנים לה.
דוד וההבטחה
כאן, פונה הטקסט של הברית החדשה לכיוון אחר, ונדמה לי – לכיוון העיקרי שיכתיב את השוני בין הדתות, ויכתיב גם את היחסים בינהן. אחרי הפסוקים 5 – 21 בפרק ב' של ספר מעשי השליחים (פסוקים חשובים מאד לתולדות הנצרות, אבל פחות ל'דבר התורה' שלי הפעם), בהם מבאר פטרוס מה התרחש בעת ירידת רוח הקודש ומדוע, ממשיך פטרוס ל -
דרשה על דָּוִד בֶּן יִשַׁי!
שמו של דוד מופיע 43 פעמים בברית החדשה, ולפחות עשר פעמים בהקשר לשושלתו המיוחסת.
בפעם הראשונה מופיע השם 'דוד' בפסוק הראשון של הפרק הראשון בברית החדשה: "סֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד בֶּן־אַבְרָהָם" (מתי 1:1).בפעם האחרונה מופיע השם 'דוד' בפסוקים האחרונים של הפרק האחרון בספר ההתגלות - "אֲנִי יֵשׁוּעַ שָׁלַחְתִּי אֶת מַלְאָכִי לְהָעִיד לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בַּקְּהִלּוֹת. אָנֹכִי שֹׁרֶשׁ דָּוִד וְצֶאֱצָאוֹ, כּוֹכַב נֹגַהּ הַשַּׁחַר " (ההתגלות 16:22) .
דוד, אם כן, מופיע בברית החדשה, כחוליה מקדימה והכרחית לישוע המשיח. דוד הוא כשטיח האדום אותו מגלגלים על מנת שיצעד ויכנס המלך האמיתי. בלעדי דוד, ישוע לא היה מגיע, לא היינו מזהים אותו ותפקידו לא היה מובן.
ישוע הוא הצאצא המגשים את הנבואות:
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. (ישעיהו יא:א). חציו הראשון של המשפט
, Egredietur Virga De Radice Jesse
מופיע בפסיפס שבקפלה השמאלית בכנסיית דורמציון. מעל המשפט, ובמרכז הפסיפס, עומדת מרים הבתולה/החוטר (virgo/virga) ואוחזת את ישוע. 'גזע ישי' בא לידי ביטוי בסדרה של דמויות: ישי, דוד, שלמה ויתר המלכים.
יצירות אמנות אין ספור מתארות את ישוע בתור 'נֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה'.
אחד האיורים האהובים עלי הוא מכת"י מהמאה ה- 12 הנקרא
Hortus Deliciarum:
כל זה, כלומר מקומו של דוד ביחס לישוע - ידוע לנו כיום, אבל לא היה ידוע אז, באותו פנטקוסט בשנת 30 לספירה!
קצת פחות מחודשיים לאחר צליבתו של ישוע, נדרש פטרוס, בתחכום רטורי, לעשות להטוטים בפסוקי המקרא על מנת להסביר לקהל, מדוע ישוע הוא
'דוד החדש'! וליתר דיוק: מדוע ישוע בן דוד - גדול מדוד. הבה נקרא את דרשת פטרוס, וננסה להבין את טיעוניו:
טיעון מספר 1: ישוע קם מן המתים.
אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: יֵשׁוּעַ מִנַּצְּרַת, אִישׁ שֶׁנִּתְאַשֵּׁר לָכֶם מִטַּעַם אֱלֹהִים בִּגְבוּרוֹת וּבְנִסִּים וּבְאוֹתוֹת ... וֵאלֹהִים הֱקִימוֹ לִתְחִיָּה בְּהַתִּירוֹ אֶת חֶבְלֵי הַמָּוֶת, שֶׁכֵּן הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר אוֹתוֹ.
טיעון מספר 2: כבר במזמור תהילים ט"ז, ניבא דוד על כך שמוות לא יחול על בשרו.
הֵן דָּוִד אוֹמֵר עָלָיו: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל־אֶמּוֹט. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח כִּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא־תִתֵּן חֲסִידְיךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ."
טיעון מספר 3: דוד מת ונקבר, כלומר הנבואה שמוות לא יחול על הבשר - לא כוונה אליו ולא חלה עליו.
אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
טיעון מספר 4: דוד היה נביא, ועל כן באותו מזמור ט"ז, לא דיבר על עצמו אלא על ישוע. לכל המאמינים בתחיית ישוע, ברורה כעת נבואתו של דוד.
מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ, בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ - שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת. אֶת יֵשׁוּעַ זֶה הֵקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ עֵדִים.
טיעון מספר 5: ישוע עלה לשמיים, אך דוד – לא. על כן, המסקנה המתבקשת היא עליונותו של ישוע והיותו הוא -האדון והמשיח:
"וּלְאַחַר שֶׁנִּשָֹא אֶל יְמִין הָאֱלֹהִים וְקִבֵּל מֵאֵת הָאָב אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמֻּבְטַחַת, שָׁפַךְ אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים וְגַם שׁוֹמְעִים. הֲרֵי דָּוִד לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה".
סיום מהלך הטיעונים: ישוע הוא המילה האחרונה! הוא המשיח והאדון!
לָכֵן יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר, שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ .
פרק דרמטי זה, מסתיים עם טבילתם של אלפי מאמינים לאמונה בישוע כמשיח. רוח הקודש לבדה לא הייתה מספיקה כדי לשכנעם, והם היו זקוקים להבין את פשר הדמיון בין דוד לבין ישוע. בעיקר נזקקו להבין את פשר ההבדל בין השניים: מלכותו של דוד הוסרה ממנו עם מותו, והועברה לטוב ממנו. דוד מעתה יסתפק בתואר - 'נביא'! ישוע יקרא "האדון". הנאום של פטרוס שכנע את הנאספים בפנטקוסט, שהכתר של דוד (שכמובן לא היה לו...) מונח בקבר יחד אתו, אבל מלכותו של ישוע - היא מלכות עולמים.
אם נדמה לכם שהמהלך הרטורי הזה היה פולמוסי כנגד מי שדחו את 'מלכותו' ועדיפותו של ישוע (כלומר יהודים לא מאמינים לעומת יהודים מאמיני ישוע) – אז כנראה שאתם צודקים.
אבל היכונו! כי ליהודים לקח רק זמן קצר להתעשת, והנה הם נערכו להשיב בפולמוסים משלהם לגבי ' מי הוא המלך האמיתי!'
1. פולמוס "דוד המלך החי וקיים".
בימים אלה נוכחנו לדעת עד כמה קריטית היא סוגיית האיתור והאישור של מולד הירח: בסעודיה פסק צום הרמדאן כי נצפה מולד הירח, בשעה שבשאר העולם הערבי – הוא לא נצפה ולכן לא נפסק הצום אלא יום מאוחר יותר (הבה לא נתייחס לעניינים פוליטיים, שאולי גם הם היו בשמי המזרח...).
לענייננו, ישנה עדות בת כמעט אלף ושמונה מאות שנים לסוגיית הצפייה בירח, לצורך ניהול לוח השנה העברי בתלמוד הבבלי, במסכת ראש השנה:
"אמר לו רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים".
כלומר, אמר רבי יהודה הנשיא לרבי חייא, שילך למקום כלשהוא, יצפה בשמיים ויאשר שאמנם 'נולד ירח', ואזי ישלח הודעה בזו הלשון:
"דוד מלך ישראל חי וקיים". בהאמר משפט זה, יוודע לרבי יהודה הנשיא וליתר העם - מתי התחיל החודש, ולוח הזמנים של עם ישראל יתנהל כסדרו.
הרשו לי להקשות: מה פשר ההודעה המשונה הזאת -
"דוד מלך ישראל חי וקיים"?!
ניתן היה לומר: "רבי חייא צפה במולד ירח – ועל כן קידש את החודש" אלא שמקובל להסביר שבתקופה ההיא, של גזירות ואסורים, נאלצו היהודים להחביא את פעילויותיהם ועל כן להצפין את המסרים העוסקים בענייני הדת היהודית, כגון לוח השנה המיוחד. משום כך נדרש היה להמציא סיסמה לעניין קידוש החודש. אז למה בכל זאת סיסמה משונה זאת?
תשובה ראויה: מה יאה יותר מאזכורו של המלך דוד בהקשר לירח, כנאמר במזמור תהילים: "אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי: אִם-לְדָוִד אֲכַזֵּב. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה; וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם" (תהילים פט' לט). המזמור מקביל את דוד וזרעו, לשמש ולירח. ואף למעלה מכך: ההבטחה הלא נכזבת לדוד – כמוה כירח אשר לעולם יהיה בשמי מרום! (זה גם המקום להזכיר את מנהג 'קידוש הלבנה', כאשר בראשית החודש מברכים תחת כיפת השמיים, אומרים תהילים ושרים "דוד מלך ישראל חי וקיים").
ובכל זאת: מדוע להגיד על דוד שהוא חי וקיים??
האם יש ספק ש- "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" (מלכים א ב' י)? ממתי שרים על מי שמת ונקבר - שהוא "חי וקיים"? האם זה משום שמורשתו והבטחתו חיה וקיימת? נדמה לי שהמהלך הוא כעת ברור ושקוף:
מול טענה נוצרית כה רבת "הוכחות מקראיות" על נחיתותו של דוד מעצם מותו, לעומת עליונות של ישוע מעצם תחייתו, לא נותר אלא לפרוץ בקריאה:
"דוד מלך ישראל חי וקיים". אם הראשון מת – אז גם השני, ואם השני חי למרות מותו – אז גם הראשון...
ההמשך הלוגי הוא, שהירח ימשיך וילווה את זרע בית דוד, המצפה לימות המשיח. משיח ישראל אשר טרם בא.
2. פולמוס חג השבועות בתור ה'יארצייט' של דוד המלך (ועל הדרך, גם יום הולדתו...)
בעוד זמן קצר, כאשר עם ישראל יתכונן לחוג עֲצֶרֶת (חג השבועות) בבתי הכנסת ויכין את סעודות החג בבתים, ינהרו המונים להר ציון, לנטות אוהלים ב"גן היווני", לקבע שולחנות בסמוך לקבר דוד, ולהתכונן לקראת 'הילולת דוד המלך'. מדוע?? לא משום שנמצאה תעודת הפטירה, אלא שבמאות שאחרי הספירה נכתב כך במסורת חז"ל: "דוד נולד בעצרת ונפטר מן העולם בעצרת". את המקורות לכך שדוד נפטר דווקא בחג השבועות, ניתן למצוא למשל בתלמוד הבבלי, ובמדרש רות רבה. למעוניינים ללמוד עוד על מסורות חז"ל בהקשר זה, ראו למשל קישור זה.
הדיון המעניין במותו, (וקצת מזעזע, יש להודות, למי שלא התכונן נפשית לכך שבגלל איסור הזזת גופה בשבת, גופתו של דוד הייתה מוטלת שעות בגן, תחת שמש קופחת כאשר כלבים רעבים מסתובבים לידה...) וההקשר העקיף של דוד דרך רות לחג שבועות ("וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". מגילת רות, א כב) – לא מונע את האפשרות שישנה כאן תשובה יהודית נוספת לפנטקוסט הנוצרי. שהרי אם חוגגים את דמותו של דוד דווקא ביום זה, ומציינים את ימי הזכרון החשובים - המולד והפטירה, אזי מחזירים את הדמות למרכז היום והבמה, ומעמידים אותה כאלטרנטיבה להתבטלותה.
הצענו כבר שאפשר לשיר ש- "דוד חי וקיים", וכעת נוסיף את ציון ה'יארצייט' ביום החמישים לפסח, כתגובה להנמכתו בטקסט הנוצרי של היום החמישים אחרי פסחא. כבודו של אבי השושלת האמיר, כאשר הוברר שבשבועות גם נולד, משום שבידוע הוא, שכאשר יום לידתו של אדם הוא גם יום פטירתו -הרי הוא בחזקת צדיק.
3. פולמוס חג שבועות כחג מתן תורה
קיימת טענה שזיהוי זמן מתן תורה, כאילו התרחש אף הוא בחג השבועות (תזמון אשר אינו מופיע במקרא!), גם הוא מהלך פולמוסי של המסורת היהודית. ייתכן שבשלב זה העלתי חמתם של חלק מהקוראים ועדיף לי להסתפק במה שכתבתי עד כה. המעוניינים יכולים לחפש הקבלות וניגודים בתאורים ובמשמעות של מתן תורה בסיני, לעומת מתן רוח הקודש בפנטקוסט.
סיכום למי שהגיע עד הלום...
בימים אלה, כמדי שנה בירושלים, תחגוגנה שתי קהילות, במקביל ובאותו מרחב, את המתנות שאלהים נתן להן באותות ובמופתים, ובטקסטים עשירים....
בעולם המונותיאיזם, אין מקום ל"גם וגם" (ומכאן הטקסטים והמסורות הפולמוסיות) אבל הגענו לתקופה שהטענה המונותיאיסטית לבלעדיות נפגשת עם המציאות... והיא של רב -קיום.
כדי להביא ולאפשר אחוות עמים, יש חשיבות גדולה למתנדבים שהסכימו לבוא וללוות את התהלוכות הנוצריות שיתקיימו בהר ציון בימים ראשון ושני הקרובים, לכבוד הפנטקוסט. נסיון העבר מלמד שנוכחותם מסייעת ומרגיעה במידה ויש אנטגוניזם.אנו עושים זאת למענם, למעננו, ולכבוד דוד, רות ובת שבע... (להזכירכם, רות המואביה, סבתא רבתא של דוד- הייתה גויה, וכן גם לפחות אחת מנשותיו).
שאו ברכה, וחגים שמחים, ואם רוצים להגיע להיוללת דוד המלך בהר ציון, אפשר להביא עוגת גבינה ליום ההולדת של דוד המלך!
*תודה רבה לאורי טל על תרגום הכתובות ולדוד היימן ששלח את תמונת דוד המלך עם שמש וירח
והנה לסיום הכתובות בערבית מחדר הסעודה האחרונה, המהללות את דוד, את אלוהים ו'על הדרך' גם את השליט...
כתובת בכניסה למתחם חדר הסעודה האחרונה
1. הוי דוד אכן שמנוך ממלא מקום בארץ ולכן שפוט בצדק בין האנשים[1]
2. נבנה מעון אירוח והנאה זה בנאמנותו של סולטאן הברואים כולם
3. ציווה זאת עבד אלמג'יד[2] וכל אשר ימרה את פיו ביום מן הימים תפגע בו פורענות
5. בחלק התחתון שלו (נמצאות) שלוש דירות/מתחמים עליהן (ניצבות) בזו
אחרי זו אבוקות בוהקות
6. ובחלקו העליון שתיים (דירות) מקושטות (לדרגת) חדרי גן העדן שבהן שעריהן
7. ואפפו (את הדירות) האבוקות של הח'ליף מכל איבר בהידורן והן זוכות לאומנות מרשימה
בעקבותיהן[5]
8. בהן .........?? המוצעים לאורחיה המוצאים אצלן מבחר שכולו משמח
9. בהן.......... ?? נכבדי הבריות מתרווחים להם כפי שקבע (להם) מחמד ומעלותיהן באות
בעקבותיו.
10. שנת 1266[6]
[1] קוראן, פרק 38 פסקה ראשונה של פסוק 26.
[2] הסולטאן התורכי ה 31 מת 1861.
[3] התרגום מבוסס על כך שהמילה משובשת ובלתי ניתן לתרגום והנכון הוא نزا (ולא يذا)
[4] אבראהים אדהם באשא (1818-1898) שנשא משרות חשובות בקרב הסגל העות'מאני הגבוה, ביניהן גם שר החוץ, וזאת תחת הסולטאן עבד אלמג'יד.
[5] כל ריבוי נקבה בטקסט מתייחס לדירות.
[6] שנת 1849/50.
תרגום והערות: אורי טל
כתובת בקיר המזרחי של חדר הסעודה האחרונה
בשם אללה הרחמן והרחום, ציווה בטהור המקום הזה ובניקויו מהכופרים, ועשהו מסגד שבו יזכר שם אללה, סולטאן הברואים, מגן דת האסלם, משרת הבית המקודש*, מייסד הצדק והאמונה, הסלטאן, בן הסלטאן, הסלטאן סלימן בן עתמאן, יחזק אללה את האסלאם בימיו, בזה שייתן לו חיים ארוכים. וזה נעשה באמצעות אדוננו שייח' השייחים א-שמסי א-דין מחמד אלאעג'מי, המטיף. יגמול אללה חסדים באמצעותו ויעניק רחמים להוריו. בתאריך יום החמישי, בראשית (חודש) רביע הראשון שנת שלושים ותשע- מאות. והשבח לאל לבדו. ראשית רביע הראשון 930 / 8 ינואר 1524. *הכוונה למסגד המקודש ביותר המצוי במכה. מזה גם כינוי לכל העולם המוסלמי
כתובת על אריחי הקרמיקה:
בשם אללה הרחמן הרחום
(ביסמי אללה א-רחמאן א-רחים)
بِسْمِ اللّهِ الرَّحْمـَنِ الرَّحِيم
כתובת על חלונות חדר הסעודה האחרונה
הוי דוד אכן שמנוך ממלא מקום בארץ ולכן שפוט בצדק בין האנשים
סורה 38 , פסוק 26
Comments